הרב אמנון יצחק - נס של זהבה באשקלון שחלתה במחלה

גם היא שמה כיסוי ראש והמחלה נעלמה - אשקלון

חדש! הרב אמנון יצחק קליפ מההרצאה ברחובות 26/01/2014

כוכבת רוק: Rock Star

הרב אמנון יצחק: תיעוד אדיר נדיר מצמרר ומרגש!! נס ענק!!

«Доказательство» из цикла лекции рава Амнона Ицхака

Еврейская женщина и головной убор - основы иудаизма

Религиозный еврей и светский еврей

קצין

סיפור חיים מופלא של דוד, קצין צעיר בצנחנים המחפש משמעות לחיים ומנסה למצוא תשובות לשאלות שאחרים מעדיפים להתעלם מהם.


הוא עובר חוויות מרגשות בשירות המבצעי בצנחנים בדרום לבנון ובאיו''ש. לאחר הצבא הוא מחליט לארוז מזוודות ולצאת למסע מאתגר ''חציית יבשת אפריקה''. תוך כדי סיור רגלי בשמורת הטבע ' מנא פולס' שעל גדות נהר הזימבזי,בצפון זימבבווה, הוא מוצא עצמו עומד פנים בפנים מול לביאה שואגת.

כדאי לראות כדי להאמין.


A remarkable life story of David, a young IDF officer (paratroopers) looking for meaning to life , tries to find answers to questions that others prefer to ignore .

Exciting experience that he undergoes as a paratrooper in an operational service in South Lebanon and Bayou'' h. After the army he decides to pack up and go for a challenge,' crossing the African continent. While walking on a tour of the nature reserve 'Mene Falls, on the banks of the River Hzimbzi, northern Zimbabwe, he finds himself standing face to face with a roaring lion.

Must see in order to believe.

формула чуда - Рав Амнон Йицхак

PRIDE: The Last Lecture of the Series - Radio - Israel National News

PRIDE: The Last Lecture of the Series - Radio - Israel National News

גוג ומגוג - הרב אמנון יצחק

סיפורו של מליונר

סוד אישי נחשף!סיפורו של מליונר !סיפורי האישי על הנס הפרטי שקרה לי איך לפי הבטחה בהרצאה התעשרתי ואיך ירדתי מנכסיי ושוב התעשרתי והכל בזכות ניסים של השם יתברך ..חובה לקרוא!!!וחובה להפיץ לחברכם!!עו"ד ערן בן עזרא. למה חשוב לתת צדקה ?מעבר לזה שצדקה היא אחת המצוות היותר חשובות שיהודי מצווה בה בתורה...שנאמר צדקה תציל ממוות. חשוב מאוד לעשר שכן רשום בתורה תעשר ותתעשר דהיינו הבטחה אלוקית שמי שיעשר יתעשר!!! בעולם הזה ובבא!!שומעים מה התורה מגלה לנו!! . התלבטתי מטעמי צניעות וענווה אם לספר את סיפורי שמוכיח שהנאמר בתורה אמת הוא . השם אומר בתורה "תעשר ותתעשר בחנו ני נא בזאת" פסוק זה הוא אמת ואני יודע זאת כי ראיתי זאת על בשרי כפי שאספר כאן..החלטתי שהסיפור מחזק ולמרות החשש "מעין הרע" וצרות עין של אחרים שעלולה לבוא עליי בעקבות חשיפת הנס הבא שאני יספר לכם,מעלת זיכוי הרבים בכוחה של מצוות המעשר והצדקה עולה על האינטרס האישי שלי שלא להיחשף ברמות האלו.אז ככה אני ההוכחה לאמיתות הפסוק הנ"ל שנאמר בתורה. ולאור ההוכחה הזאת שהשם נתן לי התחלתי לחזור בתשובה הסיפור שלי התחיל בהרצאה של הרב הצדיק הרב אמנון יצחק שליט"א.הסיפור שלי התחיל על ידי שהרב אמנון יצחק ענה לי לשאלה אם בורא עולם יכול לתת לי הוכחה או לעשות לי נס גלוי כהוכחה שאדע שהוא קיים (זה היה שהייתי בן 21 אחרי צבא בהרצאה של הרב אמנון יצחק בעכו)אז הרב אמנון יצחק ענה לי שאסור לנסות את השם חוץ מדבר אחד שבו השם יתברך אמר בחנו ני נא בזאת.אז אני במעמד של 1000 איש בהרצאה בעכו אמרתי בורא עולם אני מנסה/בוחן אותך בזאת והתחלתי לעשר את המעט שהרווחתי נכון לאז ועוד באותו ערב תרמתי 1000 ש"ח ל1000 קלטות שאז זה היה סכום מאוד גדול עבורי.ותוך שנה בעקבות רעיון "שצץ" במוחי הייתי עשיר ונהייתי בעלייה של חברת מטהרי המים השנייה בגודלה בישראל שמכרה הכי הרבה מטהרי מים בישראל נכון לאז מכרה החברה יותר מכל החברות בשוק יחד .וכשכבר התעשרתי לצערי שכחתי מההבטחה הזאת ומההרצאה הזאת והפסקתי לעשר לצערי,הייתי חילוני גמור,וחשבתי שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה .אז בורא עולם רצה להראות לי שלא התעשרתי במקרה או בפוקס תוך שנה מאותה הרצאה .רצה הבורא להראות לי שהתעשרתי בשל ברכתו ועזרתו ולא בשל שכלי או מזלי או כוחי .לא רק שלא היה לי יד בדבר אלא הכל קרה על ידו התברך בשל ההסכם שעשיתי עם הבורא יתברך בפרהסייה במעמד של 1000 איש בהרצאה של כבוד הרב אמנון יצחק שנערכה בעכו.לאור התרחקותי מהמצווה של מעשר ובכלל ריחוק מהשם וקיום מצוותיו נכון לאז ,רצה ההשגחה העליונה שאפול כלכלית כדי שאני יתעורר לתשובה ויבין שלא עמדתי בהסכם.וכדי שלא יהיו לי ספקות הנפילה שלי צריכה להיות צורמת וכואבת שאני ישמע טוב טוב את המסר שמועבר אליי ולא אתלה במקרה או בפוקס את הנפילה בניגוד לכל הגיון שהייתה לי אז.תוך שנה וחצי אחרי לאחר שהתעשרתי השם הפיל אותו ממרומיי המקום שהייתי בו לתחתית ומתחת לתחתית .החברה שהייתה בבעלותי קרסה והכניסה אותי לחובות בערבות אישית של מליוני שקלים.וזאת לפני שאני בן 25.לא אוכל לתאר את עומק הצער והכאב שסבלתי מנפילה זאת ולא הבנתי איך בדיוק אני היחיד מכל חבריי שבאים ממשפחות ממעמד ביניים ,אני היחיד שהתעשר ואני היחיד שהיה חייב מליונים לאחר מס שנים מועט לאחר מכן ...ממש הייתי בצער שלא יתואר..שלא לדבר על הבושה שאחזה בי ..שאדם מתרגל לחיות כעשיר אין דבר יותר קשה "מלרדת לעם" ולחיות כמו כולם ולחשבן חשבונות כדי לגמור את החודש. ההלם של השינוי כואב וצורם שבצורה שלא אוכל לתאר במילים ורק מי שחווה שינוי כזה קיצוני ובזמן קצר יחסית יוכל להבין מה שאני אומר.בכל מקרה לאור נפילה לא הגיונית זאת נזכרתי שהיה לי "דיל " עם בורא עולם שבו הבטחתי לעשר ואני הפסקתי ואז נזכרתי בכל מה שעבר אליי מאותה הרצאה הזויה של אמנון יצחק ובניגוד לכל הגיון בתוך שנה הייתי מוערך ב11 מליון דולר(לפי הערכת משרד רואי חשבון מפורסם שעשה לחברה שלי לאור רצוני להנפיקה בבורסות בעולם) ותוך שנתיים אחרי ירדתי לחוב של מליון דולר ואני כל כולי ילד תמים !!מאותה רגע נשבעתי לשם בבכי שינסה אותי שוב ואני מבטיח הפעם לעשר.יום למחרת כבר ראיתי איך הגלגל מתחיל להסתובב לטובתי בצורה ניסית מעל הטבע שרק בדיעבד מבינים שזה היה נס ,ותוך מס שנים מועט נהפכתי לעו"ד מפורסם ומצליח במיאמי שמתעסק בהגירה לארה"ב ובעלים של חברת השקעות בנדל"ן בחו"ל וזכיתי על ידי השם יתברך לשלם את כל החובות שהחברה הותירה(סירבתי לעשות פשיטת רגל שתפטור אותי מכל החובות)ובברכת השם ועל ידי השתדלות מצידי בעבודה קשה וביושר ,התעשרתי שוב ואף יותר משהייתי קודם וכל זאת בניגוד לכל הגיון או שכל,וזאת בתוך זמן קצר ביותר ומעל הטבע .ראיתי במו עיני את הניסים של השם יתברך וכמובן שמאז אני לא מעז שלא לתת את המעשר שלי לפי ההסכם שיש לי עם הבורא.שלא לדבר שאני מאושר שיש לי זכות לעזור ולסייע למי שזקוק ולא חס ושלום להיות מאלו שזקוקים לסיוע .הייתי רוצה להוסיף שגדלתי בבית חילוני מסורתי והייתי חילוני כמעט מוחלט !אבל כן האמנתי בשם וידעתי שהוא איתי .ראיתי זאת במו עיניי באותות ומופתים.מפאת קוצר היריעה אין זה המקום לספר את כל סיפורי אבל מי שיקרא את כולו בספרי שאני מפיץ בחינם שמוכיח "שיש בורא לעולם ושהתורה אמת באמצעיים לוגיים שכלתניים והוכחות מדעיות" יבין שיש השגחה פרטית מדוקדקת על כל אדם.אין מקרה בעולם הכל כפי חשבונות שמיים ולפי מעשה האדם.אני שולח העתק מספרי לכל דורש באמייל שלחו לי אמייל עם האמייל שלכם ואשמח לשלוח לכם העתק מספרי. ספרי זה מחזק מי שכבר מאמין ומחזיר בתשובה מי שלא מאמין או יודע שיש בורא לעולם. השקעתי בשנתיים האחרונות מעל 4000 שעות של מחקר יום יומי להכריע לכאן או לכאן כאדם חילוני וכעו"ד חוקר למצוא את האמת וזאת ללא כל משוא פנים לצד כזה או אחר.הנני מרוויח בממוצע 400$ לשעה כעו"ד ועדיין בחרתי להשקיע את זמני בחקר האמת וחשבון פשוט יראה שלו לקוח היה שוכר אותי לעשות את העבודה הזאת היה עליו לשלם לי 1.2 מליון דולר לעשות עבודת מחקר זאת. את מסקנותיי כולל ההוכחות להן פרסמתי בספרי זה.כל עבודתי בכתיבת ספר זה הינה ללא מטרת רווח ואך ורק לשם שמיים לזיכוי הרבים .לזיכוי וקירוב אחינו ואחיותינו מבני ישראל האהובים .תזכרו להפיץ ספרי זה לכל מי שחשוב לכם!! חשוב שתפיצו לו את ספרי ושתזכו בזכות גדולה אם אדם זה יהרהר לעשות תשובה או אף אם יזכה לחזור בתשובה . ישנם סיפורים רבים של אנשים שמתו מוות קליני וחזרו לחיים לאחר שחוו בית דין של מעלה וזכו לחזור ולספר לנו מה חוו בבית דין של מעלה.למשל סיפורו המפורסם של ניר אבוגא'ן שניתן לראותו ביוטיוב והוא נקרא חותם האמת . חובה לראות את כל 4 החלקים שלו שזכה לחזור לעולם הזה בזכות ספרים שהפיץ לזיכוי הרבים .הוא הפיץ את משיבת נפש של רבי נחמן מברסלב והיה חילוני גמור.ובזכות מצווה זאת ניצל מגהינום וזכה לחזור ולתקן את עוונותיו ולאסוף מצוות.ניר היום חרדי שומר תורה ומצוות קלה כבחמורה בעקבות המוות הקליני שחווה. לכן אני ממליץ שבסך הכל תמליצו לחברכם באמייל ותשלחו לכל רשימת התפוצה שלכם את ספרי שהוא מאוד קל לקריאה וכתוב בשפה קולחת . מי יודע אולי אחד מהם יזכה לחזור בתשובה בעקבות ספרי זה ובכך תהיו כשותפים שווים אתו או איתה בכל המצוות שהוא/היא ובניו ובני בניו לכל הדורות יעשו.ותזכו להינצל מעונשים בעולם הבא שכן מזכה הרבים מובטח לו שהוא בן העולם הבא. על צדקה אין הרבה מה להוסיף, אבל אומר מעט מדברי חז"ל..נאמר שהעם היהודי הוא מעל המזל וחוקיי המזלות שחלים על הגויים.חוקי המזלות לא חלים על היהודים כי עלינו היהודים נאמר:" שתפילה ,צדקה ותשובה מעבירין רוע הגזירה." לכן מי שסובל ומרגיש שרע לו שדווקא ירבה בצדקות ובכך יעביר מעליו את רוע הגזירה.תזכרו שזה שמקבל את הצדקה עושה לנו טובה יותר מזה שאנו נותנים לו את הצדקה.השכר שנקבל גם בעולם הזה וגם בבא הוא פי טרליוני טרליונים יותר מהסכום הזעום ככל שיהיה שניתן כצדקה .תמיד תתנו כפול ממה שחשבתם לתת כי הסכום הראשוני זה בשביל שתרגישו טוב ולכן יש בצדקה הזאת מן אינטרס אישי להרגיש טוב,להרגיש באגו שלנו שאנחנו אנשים טובים.כשנותנים כפול אז הפעם השנייה או הסכום השני הוא כבר נתינה טהורה נטולת אינטרסים(מדבריו של בן דודי הרב אליהו לוי שליט"א) .צדקה שכזאת מרעישה את השמיים.לו רק היינו מבינים מה זה צדקה היינו כל חיינו נותנים צדקות ללא הרף .חשוב כל יום ויום לתת צדקות כל אחד כפי יכולתו.באחת הפרשיות בתורה מצווה עם ישראל לתת מחצית השקל לצדקה לבניית בית המקדש.חז"ל מסבירים שמחצית זה אות האמצעית "צ" מתוך המילה צדקה ושני האותיות לפני האות "צ" שהיא צדקה היא חית (ח)ויוד(י) דהינו "חי " אותיות חי הן הכי קרובות לצדקה דהיינו וחי בה שכן צדקה תציל ממוות. ושני האותיות המרוחקות מהמילה מחצית הן "מ" והאות "ת" דהיינו מת!! כלומר מי שרחוק מצדקה קרוב למת יותר מלחי . ולכן צדקה תציל ממוות שכן היא קרובה יותר .וזה רמז מתורת הסוד שלנו וזאת מוסתר בסוד שטמון באותיות "מחצית" השקל שצוונו לתרום .גם יתן האדם אל לבו, כי הוא גלגל החוזר בעולם, וסוף שיבוא הוא או בנו או בן בנו לקבל צדקה ואל יעלה על לבו לומר: איך אחסר ממוני ליתנו לעניים, כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה חלקו מכל עמלו בעולם הזה, כדכתיב והלך לפניך צדקך, והצדקה דוחה גזירות רעות ומוספת חייםלעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק בא בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, וכל מי שהוא אכזרי יש לחוש ליחוסו. והקדוש ברוך הוא קרוב לשועת עניים שנאמר וצעקת עניים ישמע, לפיכך צריך להזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ואמרו בירושלמי תרעא דלא תפתח לעניא תפתח לאסיה ויתן האדם אל לבו, שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקדוש ברוך הוא, וכמו שהוא מבקש שהקדוש ברוך הוא ישמע שועתו ותפלתו, כך ישמע הוא שועת העניים לא לשכוח לבקש את ספרי. אתם מוזמנים לשלוח לי בקשת חברות בפייס ,אני מאשר את כולם ואני מעלה סרטונים והרצאות ודברים שאני כותב מפעם לפעם לזיכוי הרבים. שלכם אוהב חברכם אחיכם עו"ד ערן בן עזרא להורדה בחינם של ספר ההוכחות החד משמעיות שיש בורא לעולם והתורה אמת בהוכחות לוגיות שכלתניות ומדעיות בגירסה המורחבת מעודכנת בכתב גדול לקריא עם רחבים .חובה חובה חובה !!!http://www.box.com/s/14ecd2nde7kfna5a9nu7By: Eran Ben-ezra

ОБРАТНЫЙ ОТСЧЕТ - Русский - הרב אמנון יצחק ברוסית

סיפור אישי מרתק של הרב מנחם אדרי - מעולם התחתון לעולם העליון - личная история -путь из низших миров в высшие ..

 סיפור אישי מרתק של הרב מנחם אדרי - מעולם התחתון לעולם העליון

 סיפור אישי מרתק של הרב מנחם אדרי - מעולם התחתון לעולם העליון - личная история -путь из низших миров в высшие ..

 סיפור אישי מרתק של הרב מנחם אדרי - מעולם התחתון לעולם העליון - личная история -путь из низших миров в высшие ..

 סיפור אישי מרתק של הרב מנחם אדרי - מעולם התחתון לעולם העליון - личная история -путь из низших миров в высшие ..

הרב מנחם אדרי 0504102217 מוהל, מקדש, שוחט ומעביר שיעורי תורה

по-русский : :)Возвращение Махмуда ибн Шарифа- сын еврейки и араба из рамаллы рассказывает свою историю:

Возвращение Махмуда ибн Шарифа

Возвращение Махмуда ибн Шарифа

Дан* заприметил этого парня, когда уже почти стоял в дверях синагоги: джинсы, клетчатая рубашка, рюкзак у ног, - типичный израильтянин, каких сотни вокруг. Смуглая кожа и черные волосы говорили о сефардском, возможно – марокканском происхождении. «Никогда раньше его здесь не видел», - подумал Дан и, шагнув к новичку, протянул руку:
- Шаббат шалом. Меня зовут Дан. Тебя уже кто-то пригласил?

Парень улыбнулся в ответ:
- Меня зовут Махи. Нет, меня пока никто не приглашал.
- Тогда ты мой субботний гость, - сказал Дан. – Пойдем.
Парень подхватил рюкзак и вслед за Даном направился к выходу.
   
На столе, покрытом белоснежной скатертью, ярко горели свечи в серебряных подсвечниках. Дан и все его семейство собралось вокруг стола, дружно подхватив традиционный гимн «Шолом алейхем». Один лишь гость хранил молчание – то ли стеснялся, то ли просто не умел петь. Лишь смущенно улыбался своей белозубой улыбкой.
Во время трапезы Дан немного поговорил о недельной главе Торы, рассказал несколько историй.   Махи же был немногословен и все время листал книжку с субботними песнями, словно пытаясь там что-то отыскать.
- Помочь? – спросил Дан.
Гость пожал плечами, снова улыбнулся и ответил:
- Есть одна песня, которая мне очень нравится. Здесь я ее не вижу. Мы пели это сегодня вечером, в синагоге. Слова я, к сожалению, не запомнил…
- «Леха доди»? – догадался Дан. – Но это не совсем застольная песня. Хотя, собственно, почему бы и не спеть?..
И хозяин с гостем громко, от души исполнили эту песню, которую традиционно принято петь во время вечерней молитвы, встречая субботу.
Подали суп.
- Что споем сейчас? – спросил Дан, когда жена унесла супницу и тарелки.
Махи потупил глаза, помолчал несколько мгновений, потом посмотрел на хозяина:
- Если можно, опять «Леха доди».
Дан удивленно поднял брови, ничего не ответил и, раскрыв молитвенник, запел первый куплет.
После горячего они спели «Леха доди» еще раз. Потом еще один раз – перед десертом, и еще один раз – после. В конце концов, Дан сбился со счета. В какой-то момент мелькнула мысль: «Интересно, что о нас думают соседи», но он быстро ее отогнал.

Всему, однако, приходит конец. Жена Дана уложила детей спать, сама ушла в кухню, и хозяин с гостем остались за столом вдвоем.
- Мы даже толком не поговорили, – сказал Дан. – Ты вообще откуда?
Парень отвел  взгляд в сторону, выдержал паузу и негромко ответил:
- Из Рамаллы.
- Из Рамле? - переспросил Дан. - У меня там живет двоюродный брат. Эфраим Вернер. Может быть, вы встречались?
Махи покачал головой.
- В Рамалле нет евреев.
«Так, - подумал Дан, - значит, все-таки Рамалла». Мысли опережали одна другую: «Если он еврей, что он делает в Рамалле? А если – араб, то что он делает у меня дома? И что мне делать сейчас?»
- Будь добр, скажи еще раз, как тебя зовут? – стараясь сохранять спокойствие, спросил Дан.
Гость ответил не сразу. Очевидно, заметил бледность на лице хозяина.
- Махмуд, - едва слышно произнес он. – Махмуд ибн Шариф, - и добавил, чуть повысив голос и умоляюще глядя на Дана: - Но я еврей, честное слово.
Дан молчал, не зная, как реагировать и что отвечать.
- Я родился и вырос в Рамалле, - продолжал Махи. – Меня с детства учили, что яхуд – это враг, и что их нужно убивать всегда и везде. Но, немного повзрослев, я стал думать: а так ли это? Неужели евреи настолько кровожадны и агрессивны, как их нам преподносят? В конце концов, Сунна учит: «Делай другому то, что ты хотел бы, чтобы делали тебе. Не делай другому того, чего ты не хотел, чтобы сделали тебе». Получается, что к евреям это правило неприменимо?
Я спросил об этом отца. Он рассвирепел и выгнал меня из дома. Вот, тогда я и решил отправиться в Иерусалим, в любой еврейский район, пожить среди евреев, узнать их поближе.
Ночью я тайком пробрался к себе домой – собрать вещи. Отца дома не было, но в середине сборов меня застала мать. Узнав о моих планах, она помолчала, а потом сказала, что хочет кое-что мне показать. Она вышла из комнаты и вскоре вернулась. В руках у нее был конверт. «Смотри, - сказала мне мать и вынула из конверта сложенную вчетверо бумагу, - это мое свидетельство о рождении. А это, - она показала мне залитую в пластик карточку, - это мой старый «теудат зеут». Читай…» Так я узнал, что моя мать – еврейка…
- Я взял с собой оба этих документа, - продолжал Махи, - они – в рюкзаке. Но там и еще кое-что. Мать сказала, что у нее есть одна старая фотография ее родителей, где они стоят на фоне какой-то древней могилы одного из своих предков. Это, кажется, кладбище в районе Цфата.
- Можешь показать? – спросил Дан, чувствуя легкое головокружение.
Махи кивнул, покопался в рюкзаке и извлек оттуда потрепанный желтый конверт.
Дан смотрел на фото и не верил своим глазам. Немолодая уже пара, муж и жена - типичные представители сефардской общины – стояли у могильного камня, надпись на котором свидетельствовала о том, что здесь покоится рабби Шломо Алькабец, великий мудрец Торы XIV века, глава каббалистов Цфата, предшественник святого АРИ.
Дан перевел взгляд с фотографии на своего гостя.
- Махи, ты хоть знаешь, кто был твоим предком?
Махи печально покачал головой.
- Теперь ты должен об этом знать. Его песню мы с тобой поем весь сегодняшний вечер…

 

Из книги Зеэва Рота «Монси, Кирьят-Сефер и далее»

Перевел с англ. – Эли Элкин

http://fonarschik.blogspot.com/2010/08/blog-post_4899.html

-

http://hatshuva.blogspot.com/

The son of a Jewish woman and an Arab man struggles with his identity. A true story.

The son of a Jewish woman and an Arab man struggles with his identity. A true story.

by Zev Roth

After the concluding prayer, Dan quickly walked to the front of the shul in Jerusalem, said "Good Shabbos" to the rabbi and a few other people he knew, and at once made his way toward the back. Time to get home and make Kiddush for the family.

On his way out, a sudden impulse struck him and he turned around to watch the people filing out. His eyes slowly scanned the shul. Was there anyone who needed a place to eat? "Who's that sitting toward the side wall? I know almost everyone here, and I don't believe he's been here before."

Dan approached the young man, scanning him with an experienced eye. Dungarees, backpack, dark skin, curly black hair -- looks Sephardi, maybe Moroccan.

A moment more for consideration, and he was moving toward the boy with his hand extended in welcome. "Good Shabbos. My name is Dan Eisenblatt. Would you like to eat at my house tonight?"

The young man's face broke in an instant from a worried look to a toothy smile. "Yeah, thanks. My name is Machi." The young man picked up his backpack, and together they walked out of the shul.

MY FAVORITE SONG

Click here to receive Aish.com's free weekly email.

A few minutes later they were all standing around Dan's Shabbos table. As soon as the family started singing Shalom Aleichem, Dan noticed that his guest wasn't singing along. "Maybe he's shy, or can't sing," he surmised. The guest gave another one of his toothy smiles and followed along, limping badly but obviously trying his best.

Even after the meal began and the guest had relaxed somewhat, he still seemed a bit fidgety and was mostly silent. Dan picked up the signal and kept the conversation general, and centered his remarks on the weekly Torah portion, mixed with small talk about current events.

Is there a song you want to sing? I can help if you're not sure about the tune.

After the fish, Dan noticed his guest leafing through his songbook, apparently looking for something. He asked with a smile, "Is there a song you want to sing? I can help if you're not sure about the tune."

The guest's face lit up, a startling change. "There is a song I'd like to sing, but I can't find it here. I really liked what we sang in the synagogue tonight. What was it called? Something ‘dodi.'"

Dan paused for a moment, on the verge of saying, "It's not usually sung at the table," but then he caught himself. "If that's what the kid wants," he thought, "what's the harm?" Aloud he said, "You mean Lecha Dodi. Wait, let me get you a siddur."

Once they had sung Lecha Dodi, the young man resumed his silence until after the soup, when Dan asked him, "Which song now?"

The guest looked embarrassed, but after a bit of encouragement said firmly, "I'd really like to sing Lecha Dodi again."

Dan was not really all that surprised when, after the chicken, he asked his guest what song now, and the young man said, "Lecha Dodi, please." Dan almost blurted out, "Let's sing it a little softer this time, the neighbors are going to think I'm nuts," but thought better of it.

Finally it got to be too much for Dan. "Don't you want to sing something else?" he suggested gently.

His guest blushed and looked down. "I just really like that one," he mumbled. "Just something about it -- I really like it." In all, they must have sung "The Song" eight or nine times. Dan wasn't sure -- he lost count.

MACHMUD IBN-ESH-SHARIF

Later, when they had a quiet time to talk, Dan said, "I was just wondering, we haven't had more than a few moments to chat. Where are you from?"

The boy looked pained, then stared down at the floor and said softly, "Ramallah."

Dan's heart skipped a beat. He was sure he'd heard the boy say "Ramallah," a large Arab city on the West Bank. Quickly he caught himself, and then realized that he must have said Ramleh, an Israeli city. Dan said, "Oh, I have a cousin there. Do you know Ephraim Warner? He lives on Herzl Street."

The young man shook his head sadly. "There are no Jews in Ramallah."

The young man shook his head sadly. "There are no Jews in Ramallah."

Dan gasped. He really had said "Ramallah"! His thoughts were racing. Did he just spend Shabbos with an Arab? Wait a minute! Take a deep breath and let's get this straightened out. Giving his head a quick shake he told the boy, "I'm sorry, I'm a bit confused. And now that I think of it, I haven't even asked your full name. What is it, please?"

The boy looked terrified for a moment, then squared his shoulders and said quietly, "Machmud Ibn-esh-Sharif."

Machmud was looking even more terrified now; obviously he could tell what Dan was thinking. Hurriedly he said, "Wait! I'm Jewish. I'm just trying to find out where I belong."

Dan stood there speechless. What could he say?

Machmud broke the silence hesitantly: "I was born and grew up in Ramallah. I was taught to hate my Jewish oppressors, and to think that killing them was heroism. But I always had my doubts. I mean, we were taught that the Sunna, the tradition, says, 'No one of you is a believer until he desires for his brother that which he desires for himself.' I used to sit and wonder, Weren't the Yahud (Jews) people, too? Didn't they have the right to live the same as us? If we're supposed to be good to everyone, how come nobody includes Jews in that?

"I asked these questions to my father, and he threw me out of the house. Just like that, with nothing but the clothes on my back. By now my mind was made up: I was going to run away and live with the Yahud, until I could find out what they were really like."

FAMILY PHOTO

Machmud continued:

"I snuck back into the house that night, to get my things and my backpack. My mother caught me in the middle of packing. She looked pale and upset, but she was quiet and gentle to me, and after a while she got me to talk. I told her that I wanted to go live with the Jews for a while and find out what they're really like, and maybe I would even want to convert.

"She was turning more and more pale while I said all this, and I thought she was angry, but that wasn't it. Something else was hurting her, and she whispered, 'You don't have to convert. You already are a Jew.'

She whispered: "You don't have to convert. You already are a Jew."

"I was shocked. My head started spinning, and for a moment I couldn't speak. Then I stammered, 'What do you mean?'

"'In Judaism,' she told me, 'the religion goes according to the mother. I'm Jewish, so that means you're Jewish.'

"I never had any idea my mother was Jewish. I guess she didn't want anyone to know. She sure didn't feel too good about her life, because she whispered suddenly, 'I made a mistake by marrying an Arab man. In you, my mistake will be redeemed.'

"My mother always talked that way, poetic-like. She went and dug out some old documents, and handed them to me: things like my birth certificate and her old Israeli ID card, so I could prove I was a Jew. I've got them here, but I don't know what to do with them.

"My mother hesitated about one piece of paper. Then she said, 'You may as well take this. It is an old photograph of my grandparents, which was taken when they went looking for the grave of some great ancestor of ours. They went up north and found the grave, and that's when this picture was taken.'"

Dan gently put his hand on Machmud's shoulder. Machmud looked up, scared and hopeful at the same time. Dan asked, "Do you have the photo here?"

The boy's face lit up. ""Sure! I always carry it with me." He reached in his backpack and pulled out an old, tattered envelope.

This grave was in the old cemetery in Tzfat, and the inscription identified it as the author of Lecha Dodi.

Dan gingerly took the photo from the envelope, picked up his glasses, and looked carefully at it. The first thing that stood out was the family group: an old-time Sephardi family from the turn of the century.

Then he focused on the grave they were standing around. When he read the gravestone inscription, he nearly dropped the photo. He rubbed his eyes to make sure. There was no doubt. This was a grave in the old cemetery in Tzfat, and the inscription identified it as the grave of the great Kabbalist and tzaddik Rabbi Shlomo Alkabetz -- the author of "Lecha Dodi."

Dan's voice quivered with excitement as he explained to Machmud who his ancestor was. "He was a friend of the Arizal, a great Torah scholar, a tzaddik, a mystic. And Machmud, your ancestor wrote that song we were singing all Shabbos: Lecha Dodi!"

This time it was Machmud's turn to be struck speechless. Dan slowly stood up from the bed, still in awe about what had happened. He extended his trembling hand and said, "Welcome home, Machmud. Now how about picking a new name for yourself."

Postscript: Machmud changed his name and enrolled in yeshiva in Jerusalem, where he studied diligently to "catch up" on his Jewish education. He got married to a nice Jewish girl, and gained popularity as a lecturer, recounting his dramatic story. He eventually had to flee Israel, due to threats against his life by members of his Arab family.

Reprinted with permission from "Monsey, Kiryat Sefer, and Beyond," (http://www.targum.com/store/Roth.html) by Zev Roth (Targum Press, 2002). The story is true; the names have been changed.

 http://www.aish.com/sp/so/48906422.html

בנם של אישה יהודיה וגבר ערבי מגלה את זהותו. סיפור אמיתי. מאת זאב רוט

בנם של אישה יהודיה וגבר ערבי מגלה את זהותו. סיפור אמיתי.

מאת זאב רוט

עם סיום התפילה, פסע דן במהירות לקדמת בית הכנסת הירושלמי, בירך ב"שבת שלום" את הרב וכמה אנשים אחרים שהוא מכיר, ומייד חזר לאחור. הגיע הזמן לחזור הביתה, לקדש ולסעוד עם המשפחה.

בדרכו החוצה, גרם לו דחף פתאומי לפנות לאחור ולהתבונן באנשים שיוצאים מבית הכנסת. עיניו סרקו באיטיות את בית הכנסת. אולי יש שם מישהו שזקוק למקום לסעודת שבת? "מי זה שיושב שם ליד הקיר הצדדי? אני מכיר כאן כמעט את כל האנשים, ולא נראה לי שהוא היה כאן בעבר."

דן התקרב אל הבחור הצעיר, ובחן אותו בעין מנוסה. בגדים פשוטים, תרמיל גב, עור כהה, שער שחור ומתולתל – נראה ממוצא ספרדי, אולי מרוקאי.

עוד רגע של מחשבה, והוא ניגש אל הנער כשידו מושטת ללחיצה. "שבת שלום. קוראים לי דן אייזנבלט. מעוניין להצטרף אלינו לסעודת ליל שבת?"

חיוך רחב האיר את הבעתו המודאגת של הבחור. "כן, תודה. קוראים לי מחי". הוא הרים את התרמיל ויחד הם יצאו מבית הכנסת.

השיר החביב עלי

כמה דקות לאחר מכן עמדו כולם סביב שולחן השבת של דן. כשהתחילו בני המשפחה לשיר 'שלום עליכם', דן שם לב שהאורח לא שר אתם. "אולי הוא מתבייש, או שהוא לא יודע לשיר", הוא ניחש. האורח חייך שוב את אחד מחיוכיו הרחבים וניסה לשיר עם כולם - צולע, אבל משתדל ככל יכולתו.

אפילו לאחר שהסעודה התחילה והאורח נרגע במידת מה, הוא עדיין היה שקט במיוחד, ונראה היה שהוא קצת מתוח. דן קלט את המצב וניהל בעצמו את רוב השיחה. הוא ריכז את דבריו בנושא פרשת השבוע ושילב בהם כמה מאירועי היום.

אחרי מנת הדגים, הבחין דן שהאורח שלו מעלעל בחוברת הזמירות, כאילו הוא מחפש משהו. הוא שאל בחיוך: "יש איזה שיר שהיית רוצה לשיר? אני יכול לעזור לך אם אתה לא בטוח במנגינה".

פניו של האורח אורו; שינוי מדהים. "יש שיר שהייתי רוצה לשיר, אבל אני לא יכול למצוא אותו כאן. מאוד אהבתי את מה ששרנו היום בבית הכנסת. איך קראו לזה? משהו 'דודי' ".

דן כמעט הגיב אוטומטית: "בדרך כלל לא שרים את זה ליד השולחן", אבל אז הוא תפס את עצמו. "אם זה מה שהנער רוצה", הוא חשב, "אז מה הבעיה?" ובקול רם הוא אמר, "אתה מתכוון ל'לְכָה דוֹדִי'. רגע, תן לי להביא לך סידור".

אחרי שהם שרו לכה דודי, חזר הבחור הצעיר לישיבה השקטה שלו, עד שדן שאל אותו, אחרי המרק: "ואיזה שיר עכשיו?"

האורח נראה נבוך, אבל לאחר מעט עידוד הוא אמר בבירור, "אני באמת רוצה לשיר שוב לכה דודי".

דן כבר לא היה כל כך מופתע כשאחרי העוף הוא שאל את האורח שלו מה לשיר עכשיו, והבחור ענה, "לכה דודי". הוא רצה לומר, "בוא נשיר את זה הפעם יותר בשקט, השכנים עלולים לחשוב שיצאתי מדעתי", אבל שמר את זה לעצמו.

בסוף זה כבר היה יותר מדי בשביל דן. "לא היית רוצה לשיר משהו אחר?" הוא הציע בעדינות.

האורח שלו הסמיק והשפיל מבט. "אני פשוט מאוד אוהב את השיר הזה", הוא מילמל. "פשוט יש בו משהו– אני באמת אוהב את השיר הזה". בסוף הם שרו את "השיר" משהו כמו שמונה או תשע פעמים. דן כבר לא היה בטוח – הוא איבד את החשבון.

מחמוד אבן א-שאריף

מאוחר יותר, כשהיה להם זמן לשבת בשקט ולשוחח, דן אמר: "שמתי לב שבקושי היה לנו זמן לשוחח. מאיפה אתה?"

הבעה של כאב עלתה על פני הנער. הוא נעץ עיניים ברצפה ואמר בשקט, "רמאללה".

לבו של דן החסיר פעימה. הוא חשב ששמע את הנער אומר "רמאללה", אבל התעשת במהירות, וקלט שבטח הוא אמר "רַמלֶה". "אה, יש לי שם בן דוד", אמר דן, "מכיר את אפרים וורנר? הוא גר ברחוב הרצל".

הבחור נענע בראשו בעצבות ואמר, "אין יהודים ברמאללה".

לבו של דן דהר. הוא באמת אמר "רמאללה"! מחשבותיו התרוצצו: האם הוא בילה סעודת שבת עם ערבי מרמאללה? רק רגע! תנשום עמוק ותברר את העניינים. הוא ניער את ראשו ואמר לנער, "מצטער, אני קצת מבולבל. ועכשיו, כשאני חושב על זה, אפילו לא שאלתי מה השם המלא שלך. איך בעצם קוראים לך?"

הנער נראה מתלבט לרגע, אולי חושש, ואז זקף את כתפיו ואמר בשקט, "מחמוד אבן א-שאריף".

הוא תלה עיניים במארחו, ונראה עכשיו נפחד באמת. בלי כל ספק הוא ידע בדיוק מה עובר עכשיו בראש של דן. "רגע!" הוא הוסיף במהירות, "אני יהודי. אני פשוט מנסה לברר לאן אני שייך".

דן נאלם דום. מה הוא יכול להגיד?

מחמוד שבר את הדממה בהיסוס: "נולדתי וגדלתי ברמאללה. לימדו אותי לשנוא את המדכאים היהודים שלי, ולהאמין שזאת גבורה להרוג אותם. אבל תמיד היו לי ספיקות. כלומר, לימדו אותנו שעל פי הסונה - המסורת, מאמין אמיתי צריך לרצות עבור חברו את שהוא רוצה עבור עצמו. הייתי יושב וחושב, האם היאהוד הם לא בני אדם? האם אין להם זכות לחיות בדיוק כמו שיש לנו? אם אנחנו אמורים להיות טובים לכולם, איך זה שאף אחד לא כולל בזה את היהודים?

"שאלתי את אבא שלי את השאלות האלה, והוא זרק אותי מהבית. בדיוק ככה, בלי כלום חוץ מהבגדים שעלי. אז החלטתי: אני הולך לברוח ולחיות עם היאהוד, עד שאני אגלה איך הם באמת".

תמונה משפחתית

מחמוד המשיך:

"התגנבתי הביתה באותו הלילה, כדי לקחת את החפצים שלי, ואת התרמיל שלי. אמא שלי תפסה אותי באמצע האריזה. היא נראתה חיוורת ומוטרדת, אבל הייתה שקטה ועדינה אתי, ולאחר כמה זמן היא דובבה אותי. אמרתי לה שאני רוצה ללכת לחיות עם היהודים לכמה זמן ולברר מה הם באמת, ואולי אני אפילו ארצה להתגייר.

היא החווירה יותר ויותר כשאמרתי את כל זה, ואני חשבתי שהיא כועסת, אבל זה לא היה זה. משהו אחר כאב לה, והיא לחשה, 'אתה לא צריך להתגייר. אתה כבר יהודי'.

הייתי המום. הראש שלי התחיל להסתחרר, ולרגע, לא יכולתי לדבר. ואז מלמלתי, 'למה את מתכוונת?'

'על פי היהדות', היא אמרה לי, 'הדת נקבעת על פי האם. אני יהודיה, זאת אומרת שאתה יהודי.'

מעולם לא היה לי שום מושג שאמא שלי יהודיה. אני משער שהיא לא רצתה שאף אחד ידע. היא בטח לא הרגישה טוב עם החיים שלה, בגלל שפתאום היא לחשה, 'אני עשיתי טעות שהתחתנתי עם גבר ערבי. בך, הטעות שלי תתכפר'. אמא שלי תמיד דברה ככה, קצת פואטית. היא הלכה ושלפה כמה מסמכים ישנים ונתנה לי אותם: דברים כמו תעודת הלידה שלי, ותעודת הזהות הישראלית הישנה שלה, כדי שאני אוכל להוכיח שאני יהודי. הם נמצאים אתי כאן, אבל אני לא יודע מה לעשות בהם.

אמא שלי היססה לגבי איזשהו נייר. ואז היא אמרה, 'אתה יכול לקחת גם את זה. זו תמונה ישנה של הסבא והסבתא שלי, כשהם הלכו לחפש קבר של אחד מאבותינו החשובים. הם נסעו צפונה ומצאו את הקבר, ואז צילמו את התמונה הזאת'".

דן הניח את ידו ברכות על כתפו של מחמוד. מחמוד הרים את מבטו, מבוהל ומלא תקווה בעת ובעונה אחת. דן שאל: "התמונה הזאת כאן?"

עיניו של הנער אורו. "בטח! אני תמיד לוקח אותה אתי". הוא הרים את התיק והוציא ממנו מעטפה ישנה ובלויה.

דן הוציא בזהירות את התמונה מהמעטפה, הסיר את משקפיו ועיין בה בקפידה. הדבר הראשון שבו הבחין היה קבוצה משפחתית: משפחה ספרדית של פעם, מראשית המאה.

ואז הוא מיקד את מבטו על הקבר שסביבו הם עמדו. התמונה כמעט נשמטה מידו כשקרא את הכתובת על המצבה. הוא שיפשף את עיניו כדי להיות בטוח. אין ספק: זה היה קבר בבית הקברות העתיק של צפת, והכיתוב גילה שהקבר שייך למקובל הגדול רבי שלמה אלקבץ – מחבר הפיוט "לכה דודי".

קולו של דן רעד מהתרגשות כשהסביר למחמוד את ייחוסו. "הוא היה חבר של האר"י ז"ל, אחד מחכמי התורה האדירים, צדיק, מקובל. ו- מחמוד, האדם הזה, אחד מאבות אבותיך - כתב את השיר הזה ששרנו כל השבת: לכה דודי!"

הפעם היה זה תורו של מחמוד להיאלם דום. דן התאושש ראשון, כשהוא עדיין המום ממה שקרה. הוא הושיט יד רועדת ואמר: "ברוך הבא מחמוד. ועכשיו, מה דעתך לבחור לך שם חדש?"

הערת שוליים: מחמוד שינה את שמו ונרשם לישיבה בירושלים, שם הוא למד בחריצות כדי להשלים את החינוך היהודי שלו. הוא התחתן עם נערה יהודיה והפך למרצה פופולארי, שמגולל את סיפורו הדרמטי. לאחר מכן הוא נאלץ להימלט מישראל, עקב איומים על חייו שהגיעו מבני משפחתו הערבית.

*הובא ברשות מתוך: Monsey, Kiryat Sefer, and Beyond - מאת זאב רוט, הוצאת 'תרגום' 2002. הסיפור אמיתי, השמות שונו.

הרב אמנון יצחק - הסרת שיער קוקו מביא קוקו! מרגש עד דמעות!

MIRACLES... 2 PARTS

Последний Рывок

השלום בוא יבוא - ארז יחיאל

סיפור אישי מרתק של הרב מנחם אדרי - מעולם התחתון לעולם העליון

הרב מנחם אדרי - שעור - תשובה

חתונה נפרדת - מרגש מאד!!

עומד בשער: סיפורו של רונן דהן - שחקן הכדורגל רונן דהן חוזר בתשובה

 

עומד בשער: סיפורו של רונן דהן

למרות שהיה שוער מצליח בליגת העל בכדורגל, בגיל 26 החליט הוא לבעוט בכדור בפעם האחרונה. מאז רונן דהן לומד תורה, מתחזק בית נאמן בישראל, ומנחיל את תורת ישראל לדור הצעיר. ראיון

15/06/11 הידברות סופשבוע - מוסף שישבת

רונן דהן (32), נשוי לרותם וגר בחדרה, העיר בה גדל. בצעירותו למד בבית ספר החילוני בעיר "הדסה נעורים", שירת בחיל האוויר וחלם להצליח. עד כאן סיפור של כמעט כל ישראלי ממוצע. "כשהייתי בן 7", אחד הילדים בקבוצת הפועל חדרה הציע לי לבוא ולשחק בקבוצה", מספר דהן כיצד החל החיבור שלו לעולם הכדורגל. "משם זה התפתח והשתלבתי במשחקי הכדורגל. בזמנו, השאיפה של כל הבנים בסביבתי הייתה להיות שחקן כדורגל". בגיל 15 הצטרף דהן לנבחרת הנערים של ישראל בכדורגל, משם מהר מאוד עבר למועדון הכדורגל של "מכבי חיפה". מאוחר יותר הצטרף גם לנבחרת הנוער של ישראל. כשהגיע דהן לגיל 18, החל לשחק עם הבוגרים בתפקיד השוער ונדד, בין הפועל כפר סבא, הפועל באר-שבע, הכוח רמת גן ועוד, עד שהחל לשחק בליגת העל. עולם שלא ידעתי על קיומו "הגעתי למקום שהרבה צעירים שאפו להגיע", ממשיך דהן לספר. "השתתפתי בעשרות משחקים בינלאומיים באירופה ושיחקתי עם הידועים בתחום - ביניהם יוסי בניון, יניב קטן, איתי שכטר ורבים נוספים". דהן שיחק הרבה שנים, והמגרש הפך לביתו הטבעי. "כשאתה נמצא על מסלול מסוים מגיל צעיר - במקרה שלי, מסלול של כדורגל - אתה מתפתח עם הזמן והופך לשם דבר. פתאום אתה מבין שזו ממש הקריירה שלך, זה העולם שלך, ועם זה אתה רץ. הפרנסה בתחום הזה בהחלט מכובדת, אתה זוכה לפרסום, אתה נמצא בכותרות, מקבל חשיפה, ואין ספק שזה מפתה", מסכם דהן את התקופה הזוהרת. "מרוב שהייתי עסוק בפיתוח הקריירה ובמרדף החיים, לא היה לי זמן לעצור ולעסוק בהתבוננות". עד גיל 26 חי דהן את המגרש, נשם את השער ובעט את הכדור עשרות אלפי פעמים. עד שיום אחד החליט לבעוט בו - בפעם האחרונה. "יום אחד, בעודי משחק בפועל באר שבע, חבר טוב שאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו לשיעור תורה. הייתה לי הערכה לתורה, כמו כל יהודי, למרות שלא הכרתי את המהות לעומק, ולכן לא התנגדתי. כשהגענו לשם לא הבנתי על מה הולכים לדבר, אך כשהתחיל השיעור פתאום הבנתי שמדובר בתכנים שמעולם לא שמעתי בעולם שממנו באתי". דהן אהב את השיעור, שעסק בעבודת המידות, אך לא חשב ליישם את הדברים, והמשיך בחייו כרגיל. "אחרי שבועיים", הוא ממשיך לספר איך התקרב צעד אחר צעד, "החבר שוב קרא לי לשיעור. הלכנו ומאוד נהניתי מהשיעורים. למדנו הרבה מוסר, והזמן עבר בנעימות". באותה תקופה שיחק דהן בקבוצת נצרת עילית, ובגלל שהערבים שלו היו פנויים, הוא נהג לפקוד את הישיבה ולשמוע את שיעור הרב. "בשיעורים נפתח בפניי עולם עמוק שלא נחשפתי אליו, עולם שלא ידעתי על קיומו. לאט לאט ההשקפה שלי על החיים השתנתה. פתאום החגים קיבלו משמעות אחרת עבורי, והבנתי שהשבת היא לא משהו שסוגר אותך, אלא להפך - מעלה אותך ברמות רוחניות". כידוע, רוב משחקי הכדורגל המרכזיים מתקיימים בשבת, ודהן המתין להזדמנות שבה יוכל לשמור את השבת כראוי. "כאשר הגיעו שבתות ללא משחקים, חשבתי לעצמי שזו ההזדמנות שלי. ערכתי את השבת עם חברים, וזו הייתה שבת שאי אפשר לתאר. ממש התחברתי לתפילות, למזמורים, לשיעורים ולסעודות". ככל שעבר הזמן הבין דהן שמקומו הטבעי אינו במגרש אלא בין כותלי היהדות. "הבנתי שהעולם האמיתי לא נמצא במשחקי הכדורגל", הוא אומר. עונת המלפפונים בזמן פגרת הקיץ - מה שנקרא בכדורגל "עונת המלפפונים" - שבה מחדשים חוזים ומתקיים מעבר של שחקנים בין הקבוצות, התייעץ דהן עם רבו, הרב ליאור כחלון. "אתה יודע באיזה עולם אני נמצא", אמר ליאור לרב. "זה סוף השנה בכדורגל, ואני צריך להחליט באיזו קבוצה לשחק. זו הפרנסה שלי, אך מצד שני זה לא העולם האמיתי. אני לא יודע  מה להחליט - להמשיך עוד שנה? לפרוש?". הרב ענה: "גילית את העולם שגילית. אתה ילד גדול, קח החלטה לבד". דהן לקח לעצמו כמה ימים להתבונן בחייו. הוא התחבט בשאלות שונות - לאן מועדות פניו, מה חשוב בחייו ומה ייעודו בעולמו? "הרגשתי שהאמת נמצאת ביהדות, ואני לא יכול להדחיק את זה ולחיות בשקר. ההרגשה של ללכת למשחק לא משתווה להרגשה של ללכת לשיעור. בנקודה זו החלטתי שאני לא מתחיל עונה חדשה". באחד מכנסי הענק שהתקיימו באצטדיון טדי - האצטדיון בו שיחק כה רבות - עלה דהן לבמה, נישק וחיבק את הרב המרצה, הוריד את חולצת הכדורגל, וזרק את נעלי המשחק עמוק לתוך המגרש החשוך. "אין על השבת", צעק, "לא רוצה כדורגל, לא רוצה כלום. רק תורה!". הקהל הריע ודהן קיבל על עצמו סופית עול מלכות שמיים. פרסומת חמש שנים עברו. מאז הספיק דהן להינשא כדת משה וישראל. כיום הוא לומד בכולל בימים, ובלילות מוסר שיעורים בעצמו. בין שאר עיסוקיו, ואולי זהו העיקרי שבהם, דהן מחזק בני נוער על ידי סיפורו האישי, במסגרת עבודתו בארגונים "אור לנוער", "קרן וולפסון" ו"יד עזרה ושולמית". "היהדות לא אומרת לא לחיות, אלא איך לחיות", הוא מסכם. "בורא עולם נתן לי את ההזדמנות להכיר את היהדות מקרוב. זו המתנה שלו בשבילי, ובכלל לכולנו. ה מדבר לכל אחד, רק צריך לשים את המשקפיים הנכונות". להזמנת הרצאות: 050-8475745

http://www.hidabroot.org/ARDetail.asp?BlogID=112124

אשה יפה: מיומנה של בעלת תשובה: המטפחת: "מיומנה של בעלת תשובה: המטפחת איך ייתכן שמטפחת פשוטה, שקיבלתי על עצמי לאחר החתונה, יכולה להרתיע כל כך הרבה אנשים? איך ייתכן שכל אחד מרשה ל..."

THE HIDDEN POWER OF THE JEWISH HOME - אשה יפה: מיומנה של בעלת תשובה: המטפחת: "מיומנה של בעלת תשובה: המטפחת איך ייתכן שמטפחת פשוטה, שקיבלתי על עצמי לאחר החתונה, יכולה להרתיע כל כך הרבה אנשים? איך ייתכן שכל אחד מרשה ל..."

Supermdel Avichai Cohen tells his story - סיפורו של אביחי, דוגמן צמרת, לוחם ``דובדבן

By: Rivka Levy

(CLICK ON THE FILM BELOW THE TEXT-PRESS PLAY TO VIEW THE FULL MOVIE)

Back in the nineties, when ‘supermodels’ where just starting to be massively-paid celebrities in their own right, Israeli-born Avichai Cohen appeared to have it made. With his piercing blue eyes and chiselled chin, companies were falling over themselves to have Avichai be ‘their’ model. Very quickly, he became ‘the’ male supermodel in Israel, and was in demand for everything from drinking cola to wearing a particular make of sunglasses. Within a very short amount of time, the catwalks of Milan and New York heard about Avichai, and he started to get bookings from designers like Dolce &Gabbana and Yves Saint Laurent. But as his bank account and fame continued to grow, Avichai’s soul was withering away – and he knew it. The supermodel had grown up in a traditional home, but he’d never been taught to really have a connection with Hashem; the torah he learnt in school was ‘book smarts’, not ‘soul smarts’. So when he started to look for a more spiritual dimension to his life, he researched everything but Judaism, and started going to one place of religious instruction after another. But each time, Avichai’s searching neshama would find the inherent contradictions in the creeds and belief systems he was being taught about, and he’d go on to the next one. One of his last stops was at a Buddhist centre, where Avichai complained to the spiritual leader that he couldn’t seem to find a spiritual system where faith and intellect could happily co-exist, side-by-side. As soon as the faith systems he’d been learning about were held up to any rigorous intellectual scrutiny, they collapsed under the weight of their own contradictions. The leader of the Buddhist centre – who didn’t know that he was a Jew – told him: “My son; the only place where spiritual faith and intellectual knowledge come together is in the Jewish Kabbala. You should go and study those books.” Avichai was stunned; he’d literally been around the world searching for G-d and real meaning in his life, and here he was being told that G-d had always been in his back yard. A lot of people would have maybe stopped there. But not Avichai. He immediately went out and bought every book on Kabbala he could find, and devoured them. All of a sudden, after going through all the other religions and ‘isms’ and finding the Achilles Heel in every single one, he understood that Judaism simply didn’t have a ‘weak point’. It was the real deal. And that’s when Avichai had a very difficult choice to make. He could be a supermodel and a practising Buddhist, no problem. But to be a supermodel and a practising Jew? The two things simply didn’t go together, couldn’t go together. Even if he could somehow work things out that he would only eat kosher food and avoid photoshoots and assignments on Shabbat, the very nature of the work itself went against the Torah. So he quit. The media in Israel went wild: what happened to Avichai, the Israeli supermodel? How could he give up that glamorous, globe-trotting, money-making lifestyle – just to make teshuva? A couple of months after he’d returned to the religion of his fathers, Avichai appeared on a popular Israeli TV show to answer the questions directly. He explained that he had been on a mission to find out what was the purpose of life. Why are we here? What does it all mean? And once he’d started asking that question, the only place where he got a satisfactory answer was in the Torah. And once he’d discovered that truth, he understood that he had to change his life to fit in with it, instead of trying to bend the truth to accommodate his lifestyle. Today, Avichai lives with his wife and family in a neighbourhood of Jerusalem. In place of the highlights and designer sunglasses, Avichai has the long peyot and shaved head that characterises many Chassidim. He spends his days learning Torah in the Belz Beit Midrash in Jerusalem, and he’s got that inner happiness that radiates out of people who really do know why they are here on this planet. I got to hear Avichai’s story because the film school at Torat Chaim Yeshiva, the world’s only orthodox film school, taped Avichai for one of their productions. It was great. But when I saw the film, it  gave me a real jolt to see the ‘before’ and ‘after’ pictures of Avichai. What gave me the biggest jolt was to realise how caught up on externals I still appear to be. A bit of me was actually a little disappointed that he’d gone to the ‘extreme’ of shaving his head. “What? He couldn’t be frum in a more normal-looking way?” Once I caught myself thinking that, I had my own moment of truth. And I realised, deep down, that it’s much harder to take the Galut out of the Jew than it is to take the Jew out of Galut. So now I have my own bit of soul-searching and rectification to work on. But when it comes to letting go of external appearances and following the truth, wherever it takes me, I couldn’t have a better role model than Avichai Cohen.

Jews all over the world- this one is for you..

GEULA MESSAGES: Parshat Kedoshim 5771

GEULA MESSAGES: Parshat Kedoshim 5771: "26 Nisan 5771 (30 Apr '11) MESSAGE TO THE PEOPLE OF ISRAEL IN THE LAND AND ACROSS THE WORLD, from the mouth of HaRav Nir Ben Artzi, shlita..."
click below to watch the video:
http://www.tairneri.tv/video.php?video_id=4694
26 Nisan 5771
(30 Apr '11)


MESSAGE TO THE PEOPLE OF ISRAEL IN THE LAND AND ACROSS THE WORLD, from the mouth of HaRav Nir Ben Artzi, shlita for Parshat Kedoshim 5771 

Is there a Jew in Am Yisrael and in the whole world who understands the miracles that the Master of the World did before the Passover holiday?

200 mortars fell from Aza toward Israel and nothing happened, there were miracles and wonders! Stones and trees were damaged but not people. Before the Passover holiday and during the whole holiday there was quiet and silence. Over the Passover holiday especially, good and joy and all Am Yisrael were contented on this holiday of Passover. Jews enjoyed and rejoiced and there were no disturbances. HKB”H made with Am Yisrael miracles and wonders every single moment. The difference between what happened this time and what will happen in the future is that they will feel the miracles upon their flesh. Every single Jew will feel miracle after miracle upon his flesh every single day and on all that he goes through. From pregnancy and birth until eternity. HKB”H does these miracles for Am Yisrael to hint to them that He loves them and desires them – “My son, come to Me.” Strikes in Syria, disputes and disagreements among them, murdering one another. It’s the same in all the surrounding Arab countries. Killing each other - this isn’t the hand of Hashem? The forces of nature are taking apart America piece by piece, because of the millions of Jews who are located there and don’t want to leave the material. They don’t know that livelihood is in the hands of HKB”H and not in the hands of the nations. HKB”H is hinting to them to come urgently to Eretz Yisrael. For weeks, they’ve been announcing almost twice a week about America’s crashing economy. Forces of nature, that don’t have free will, are taking apart every place according to the instruction of HKB”H. Every country and land that will go against Eretz Yisrael will be hit directly in place and in cash – not later. Korea threatens the United States with the atom, the world loses control, is in chaos, there is no control for the heads of governments in the whole world. All the lies that hid over the years will explode in all. HKB”H is confusing the evil angels in Heaven that until now guarded the lies in secret, now exposing them. Synagogues and communities of all the religious sectors – come urgently to Eretz Yisrael! They received a first warning and a second, the third – this is already a problem. In Europe, they also continue to fight and get involved with one another. HKB”H will break Japan into pieces until she will be spineless. This will continue – country after country and it will go and get stronger. There is no solution [to be found in] an entangled and complicated world. The solution is for all the Jews to come up to Eretz Yisrael, for Melech HaMashiach to be revealed and solve all the troubles of the whole world. The Master of the World warns and says to the Jews to come to Eretz Yisrael, urgently to ascend to the Land! He says to them: “My son, come to Me.”

Dear Jews in the world and in Eretz Yisrael, don’t miss out on the great mercies of HKB”H that have within them now to redeem Am Yisrael and the world. HKB”H can operate in judgment or in mercy, also together. There is a limit to the long suffering of the Creator of the World. How much can HKB”H implore and beg from His children to ascend to Eretz Yisrael now? HKB”H is giving hints to every single Jew in the whole world, is doing miracles for every Jew every day. The Arabs around us planned to spoil the Passover holiday and didn’t raise their hands. HKB”H entangled them with themselves. There was danger from Syria because the army and the government was entangled with their citizens. Then the Master of the World silences and desires Am Yisrael, His sons, who will be attached to Him, will correct their character traits, who will be the same in their hearts, in their dress and in their faces.

Believe or don’t believe, don’t remain on the fence, don’t despise the hints and miracles that HKB”H is doing for Am Yisrael. The world is in chaos and judgment. This is the light of Mashiach, the revelation of Melech HaMashiach in our time and in our generation.