Tshuva

Wednesday, December 28, 2011

סיפור אישי מרתק של הרב מנחם אדרי - מעולם התחתון לעולם העליון - личная история -путь из низших миров в высшие ..

 סיפור אישי מרתק של הרב מנחם אדרי - מעולם התחתון לעולם העליון

 סיפור אישי מרתק של הרב מנחם אדרי - מעולם התחתון לעולם העליון - личная история -путь из низших миров в высшие ..

 סיפור אישי מרתק של הרב מנחם אדרי - מעולם התחתון לעולם העליון - личная история -путь из низших миров в высшие ..


 סיפור אישי מרתק של הרב מנחם אדרי - מעולם התחתון לעולם העליון - личная история -путь из низших миров в высшие ..


הרב מנחם אדרי 0504102217 מוהל, מקדש, שוחט ומעביר שיעורי תורה

Monday, December 26, 2011

по-русский : :)Возвращение Махмуда ибн Шарифа- сын еврейки и араба из рамаллы рассказывает свою историю:


Возвращение Махмуда ибн Шарифа

Возвращение Махмуда ибн Шарифа


Дан* заприметил этого парня, когда уже почти стоял в дверях синагоги: джинсы, клетчатая рубашка, рюкзак у ног, - типичный израильтянин, каких сотни вокруг. Смуглая кожа и черные волосы говорили о сефардском, возможно – марокканском происхождении. «Никогда раньше его здесь не видел», - подумал Дан и, шагнув к новичку, протянул руку:
- Шаббат шалом. Меня зовут Дан. Тебя уже кто-то пригласил?

Парень улыбнулся в ответ:
- Меня зовут Махи. Нет, меня пока никто не приглашал.
- Тогда ты мой субботний гость, - сказал Дан. – Пойдем.
Парень подхватил рюкзак и вслед за Даном направился к выходу.
   
На столе, покрытом белоснежной скатертью, ярко горели свечи в серебряных подсвечниках. Дан и все его семейство собралось вокруг стола, дружно подхватив традиционный гимн «Шолом алейхем». Один лишь гость хранил молчание – то ли стеснялся, то ли просто не умел петь. Лишь смущенно улыбался своей белозубой улыбкой.
Во время трапезы Дан немного поговорил о недельной главе Торы, рассказал несколько историй.   Махи же был немногословен и все время листал книжку с субботними песнями, словно пытаясь там что-то отыскать.
- Помочь? – спросил Дан.
Гость пожал плечами, снова улыбнулся и ответил:
- Есть одна песня, которая мне очень нравится. Здесь я ее не вижу. Мы пели это сегодня вечером, в синагоге. Слова я, к сожалению, не запомнил…
- «Леха доди»? – догадался Дан. – Но это не совсем застольная песня. Хотя, собственно, почему бы и не спеть?..
И хозяин с гостем громко, от души исполнили эту песню, которую традиционно принято петь во время вечерней молитвы, встречая субботу.
Подали суп.
- Что споем сейчас? – спросил Дан, когда жена унесла супницу и тарелки.
Махи потупил глаза, помолчал несколько мгновений, потом посмотрел на хозяина:
- Если можно, опять «Леха доди».
Дан удивленно поднял брови, ничего не ответил и, раскрыв молитвенник, запел первый куплет.
После горячего они спели «Леха доди» еще раз. Потом еще один раз – перед десертом, и еще один раз – после. В конце концов, Дан сбился со счета. В какой-то момент мелькнула мысль: «Интересно, что о нас думают соседи», но он быстро ее отогнал.

Всему, однако, приходит конец. Жена Дана уложила детей спать, сама ушла в кухню, и хозяин с гостем остались за столом вдвоем.
- Мы даже толком не поговорили, – сказал Дан. – Ты вообще откуда?
Парень отвел  взгляд в сторону, выдержал паузу и негромко ответил:
- Из Рамаллы.
- Из Рамле? - переспросил Дан. - У меня там живет двоюродный брат. Эфраим Вернер. Может быть, вы встречались?
Махи покачал головой.
- В Рамалле нет евреев.
«Так, - подумал Дан, - значит, все-таки Рамалла». Мысли опережали одна другую: «Если он еврей, что он делает в Рамалле? А если – араб, то что он делает у меня дома? И что мне делать сейчас?»
- Будь добр, скажи еще раз, как тебя зовут? – стараясь сохранять спокойствие, спросил Дан.
Гость ответил не сразу. Очевидно, заметил бледность на лице хозяина.
- Махмуд, - едва слышно произнес он. – Махмуд ибн Шариф, - и добавил, чуть повысив голос и умоляюще глядя на Дана: - Но я еврей, честное слово.
Дан молчал, не зная, как реагировать и что отвечать.
- Я родился и вырос в Рамалле, - продолжал Махи. – Меня с детства учили, что яхуд – это враг, и что их нужно убивать всегда и везде. Но, немного повзрослев, я стал думать: а так ли это? Неужели евреи настолько кровожадны и агрессивны, как их нам преподносят? В конце концов, Сунна учит: «Делай другому то, что ты хотел бы, чтобы делали тебе. Не делай другому того, чего ты не хотел, чтобы сделали тебе». Получается, что к евреям это правило неприменимо?
Я спросил об этом отца. Он рассвирепел и выгнал меня из дома. Вот, тогда я и решил отправиться в Иерусалим, в любой еврейский район, пожить среди евреев, узнать их поближе.
Ночью я тайком пробрался к себе домой – собрать вещи. Отца дома не было, но в середине сборов меня застала мать. Узнав о моих планах, она помолчала, а потом сказала, что хочет кое-что мне показать. Она вышла из комнаты и вскоре вернулась. В руках у нее был конверт. «Смотри, - сказала мне мать и вынула из конверта сложенную вчетверо бумагу, - это мое свидетельство о рождении. А это, - она показала мне залитую в пластик карточку, - это мой старый «теудат зеут». Читай…» Так я узнал, что моя мать – еврейка…
- Я взял с собой оба этих документа, - продолжал Махи, - они – в рюкзаке. Но там и еще кое-что. Мать сказала, что у нее есть одна старая фотография ее родителей, где они стоят на фоне какой-то древней могилы одного из своих предков. Это, кажется, кладбище в районе Цфата.
- Можешь показать? – спросил Дан, чувствуя легкое головокружение.
Махи кивнул, покопался в рюкзаке и извлек оттуда потрепанный желтый конверт.
Дан смотрел на фото и не верил своим глазам. Немолодая уже пара, муж и жена - типичные представители сефардской общины – стояли у могильного камня, надпись на котором свидетельствовала о том, что здесь покоится рабби Шломо Алькабец, великий мудрец Торы XIV века, глава каббалистов Цфата, предшественник святого АРИ.
Дан перевел взгляд с фотографии на своего гостя.
- Махи, ты хоть знаешь, кто был твоим предком?
Махи печально покачал головой.
- Теперь ты должен об этом знать. Его песню мы с тобой поем весь сегодняшний вечер…

 
Из книги Зеэва Рота «Монси, Кирьят-Сефер и далее»
Перевел с англ. – Эли Элкин

http://fonarschik.blogspot.com/2010/08/blog-post_4899.html

-

http://hatshuva.blogspot.com/

The son of a Jewish woman and an Arab man struggles with his identity. A true story.


The son of a Jewish woman and an Arab man struggles with his identity. A true story.
by Zev Roth

After the concluding prayer, Dan quickly walked to the front of the shul in Jerusalem, said "Good Shabbos" to the rabbi and a few other people he knew, and at once made his way toward the back. Time to get home and make Kiddush for the family.
On his way out, a sudden impulse struck him and he turned around to watch the people filing out. His eyes slowly scanned the shul. Was there anyone who needed a place to eat? "Who's that sitting toward the side wall? I know almost everyone here, and I don't believe he's been here before."
Dan approached the young man, scanning him with an experienced eye. Dungarees, backpack, dark skin, curly black hair -- looks Sephardi, maybe Moroccan.
A moment more for consideration, and he was moving toward the boy with his hand extended in welcome. "Good Shabbos. My name is Dan Eisenblatt. Would you like to eat at my house tonight?"
The young man's face broke in an instant from a worried look to a toothy smile. "Yeah, thanks. My name is Machi." The young man picked up his backpack, and together they walked out of the shul.
MY FAVORITE SONG
A few minutes later they were all standing around Dan's Shabbos table. As soon as the family started singing Shalom Aleichem, Dan noticed that his guest wasn't singing along. "Maybe he's shy, or can't sing," he surmised. The guest gave another one of his toothy smiles and followed along, limping badly but obviously trying his best.
Even after the meal began and the guest had relaxed somewhat, he still seemed a bit fidgety and was mostly silent. Dan picked up the signal and kept the conversation general, and centered his remarks on the weekly Torah portion, mixed with small talk about current events.
Is there a song you want to sing? I can help if you're not sure about the tune.
After the fish, Dan noticed his guest leafing through his songbook, apparently looking for something. He asked with a smile, "Is there a song you want to sing? I can help if you're not sure about the tune."
The guest's face lit up, a startling change. "There is a song I'd like to sing, but I can't find it here. I really liked what we sang in the synagogue tonight. What was it called? Something ‘dodi.'"
Dan paused for a moment, on the verge of saying, "It's not usually sung at the table," but then he caught himself. "If that's what the kid wants," he thought, "what's the harm?" Aloud he said, "You mean Lecha Dodi. Wait, let me get you a siddur."
Once they had sung Lecha Dodi, the young man resumed his silence until after the soup, when Dan asked him, "Which song now?"
The guest looked embarrassed, but after a bit of encouragement said firmly, "I'd really like to sing Lecha Dodi again."
Dan was not really all that surprised when, after the chicken, he asked his guest what song now, and the young man said, "Lecha Dodi, please." Dan almost blurted out, "Let's sing it a little softer this time, the neighbors are going to think I'm nuts," but thought better of it.
Finally it got to be too much for Dan. "Don't you want to sing something else?" he suggested gently.
His guest blushed and looked down. "I just really like that one," he mumbled. "Just something about it -- I really like it." In all, they must have sung "The Song" eight or nine times. Dan wasn't sure -- he lost count.
MACHMUD IBN-ESH-SHARIF
Later, when they had a quiet time to talk, Dan said, "I was just wondering, we haven't had more than a few moments to chat. Where are you from?"
The boy looked pained, then stared down at the floor and said softly, "Ramallah."
Dan's heart skipped a beat. He was sure he'd heard the boy say "Ramallah," a large Arab city on the West Bank. Quickly he caught himself, and then realized that he must have said Ramleh, an Israeli city. Dan said, "Oh, I have a cousin there. Do you know Ephraim Warner? He lives on Herzl Street."
The young man shook his head sadly. "There are no Jews in Ramallah."
The young man shook his head sadly. "There are no Jews in Ramallah."
Dan gasped. He really had said "Ramallah"! His thoughts were racing. Did he just spend Shabbos with an Arab? Wait a minute! Take a deep breath and let's get this straightened out. Giving his head a quick shake he told the boy, "I'm sorry, I'm a bit confused. And now that I think of it, I haven't even asked your full name. What is it, please?"
The boy looked terrified for a moment, then squared his shoulders and said quietly, "Machmud Ibn-esh-Sharif."
Machmud was looking even more terrified now; obviously he could tell what Dan was thinking. Hurriedly he said, "Wait! I'm Jewish. I'm just trying to find out where I belong."
Dan stood there speechless. What could he say?
Machmud broke the silence hesitantly: "I was born and grew up in Ramallah. I was taught to hate my Jewish oppressors, and to think that killing them was heroism. But I always had my doubts. I mean, we were taught that the Sunna, the tradition, says, 'No one of you is a believer until he desires for his brother that which he desires for himself.' I used to sit and wonder, Weren't the Yahud (Jews) people, too? Didn't they have the right to live the same as us? If we're supposed to be good to everyone, how come nobody includes Jews in that?
"I asked these questions to my father, and he threw me out of the house. Just like that, with nothing but the clothes on my back. By now my mind was made up: I was going to run away and live with the Yahud, until I could find out what they were really like."
FAMILY PHOTO
Machmud continued:
"I snuck back into the house that night, to get my things and my backpack. My mother caught me in the middle of packing. She looked pale and upset, but she was quiet and gentle to me, and after a while she got me to talk. I told her that I wanted to go live with the Jews for a while and find out what they're really like, and maybe I would even want to convert.
"She was turning more and more pale while I said all this, and I thought she was angry, but that wasn't it. Something else was hurting her, and she whispered, 'You don't have to convert. You already are a Jew.'
She whispered: "You don't have to convert. You already are a Jew."
"I was shocked. My head started spinning, and for a moment I couldn't speak. Then I stammered, 'What do you mean?'
"'In Judaism,' she told me, 'the religion goes according to the mother. I'm Jewish, so that means you're Jewish.'
"I never had any idea my mother was Jewish. I guess she didn't want anyone to know. She sure didn't feel too good about her life, because she whispered suddenly, 'I made a mistake by marrying an Arab man. In you, my mistake will be redeemed.'
"My mother always talked that way, poetic-like. She went and dug out some old documents, and handed them to me: things like my birth certificate and her old Israeli ID card, so I could prove I was a Jew. I've got them here, but I don't know what to do with them.
"My mother hesitated about one piece of paper. Then she said, 'You may as well take this. It is an old photograph of my grandparents, which was taken when they went looking for the grave of some great ancestor of ours. They went up north and found the grave, and that's when this picture was taken.'"
Dan gently put his hand on Machmud's shoulder. Machmud looked up, scared and hopeful at the same time. Dan asked, "Do you have the photo here?"
The boy's face lit up. ""Sure! I always carry it with me." He reached in his backpack and pulled out an old, tattered envelope.
This grave was in the old cemetery in Tzfat, and the inscription identified it as the author of Lecha Dodi.
Dan gingerly took the photo from the envelope, picked up his glasses, and looked carefully at it. The first thing that stood out was the family group: an old-time Sephardi family from the turn of the century.
Then he focused on the grave they were standing around. When he read the gravestone inscription, he nearly dropped the photo. He rubbed his eyes to make sure. There was no doubt. This was a grave in the old cemetery in Tzfat, and the inscription identified it as the grave of the great Kabbalist and tzaddik Rabbi Shlomo Alkabetz -- the author of "Lecha Dodi."
Dan's voice quivered with excitement as he explained to Machmud who his ancestor was. "He was a friend of the Arizal, a great Torah scholar, a tzaddik, a mystic. And Machmud, your ancestor wrote that song we were singing all Shabbos: Lecha Dodi!"
This time it was Machmud's turn to be struck speechless. Dan slowly stood up from the bed, still in awe about what had happened. He extended his trembling hand and said, "Welcome home, Machmud. Now how about picking a new name for yourself."
Postscript: Machmud changed his name and enrolled in yeshiva in Jerusalem, where he studied diligently to "catch up" on his Jewish education. He got married to a nice Jewish girl, and gained popularity as a lecturer, recounting his dramatic story. He eventually had to flee Israel, due to threats against his life by members of his Arab family.
Reprinted with permission from "Monsey, Kiryat Sefer, and Beyond," (http://www.targum.com/store/Roth.html) by Zev Roth (Targum Press, 2002). The story is true; the names have been changed.
 http://www.aish.com/sp/so/48906422.html

בנם של אישה יהודיה וגבר ערבי מגלה את זהותו. סיפור אמיתי. מאת זאב רוט


בנם של אישה יהודיה וגבר ערבי מגלה את זהותו. סיפור אמיתי.
מאת זאב רוט

עם סיום התפילה, פסע דן במהירות לקדמת בית הכנסת הירושלמי, בירך ב"שבת שלום" את הרב וכמה אנשים אחרים שהוא מכיר, ומייד חזר לאחור. הגיע הזמן לחזור הביתה, לקדש ולסעוד עם המשפחה.
בדרכו החוצה, גרם לו דחף פתאומי לפנות לאחור ולהתבונן באנשים שיוצאים מבית הכנסת. עיניו סרקו באיטיות את בית הכנסת. אולי יש שם מישהו שזקוק למקום לסעודת שבת? "מי זה שיושב שם ליד הקיר הצדדי? אני מכיר כאן כמעט את כל האנשים, ולא נראה לי שהוא היה כאן בעבר."
דן התקרב אל הבחור הצעיר, ובחן אותו בעין מנוסה. בגדים פשוטים, תרמיל גב, עור כהה, שער שחור ומתולתל – נראה ממוצא ספרדי, אולי מרוקאי.
עוד רגע של מחשבה, והוא ניגש אל הנער כשידו מושטת ללחיצה. "שבת שלום. קוראים לי דן אייזנבלט. מעוניין להצטרף אלינו לסעודת ליל שבת?"
חיוך רחב האיר את הבעתו המודאגת של הבחור. "כן, תודה. קוראים לי מחי". הוא הרים את התרמיל ויחד הם יצאו מבית הכנסת.
השיר החביב עלי
כמה דקות לאחר מכן עמדו כולם סביב שולחן השבת של דן. כשהתחילו בני המשפחה לשיר 'שלום עליכם', דן שם לב שהאורח לא שר אתם. "אולי הוא מתבייש, או שהוא לא יודע לשיר", הוא ניחש. האורח חייך שוב את אחד מחיוכיו הרחבים וניסה לשיר עם כולם - צולע, אבל משתדל ככל יכולתו.
אפילו לאחר שהסעודה התחילה והאורח נרגע במידת מה, הוא עדיין היה שקט במיוחד, ונראה היה שהוא קצת מתוח. דן קלט את המצב וניהל בעצמו את רוב השיחה. הוא ריכז את דבריו בנושא פרשת השבוע ושילב בהם כמה מאירועי היום.
אחרי מנת הדגים, הבחין דן שהאורח שלו מעלעל בחוברת הזמירות, כאילו הוא מחפש משהו. הוא שאל בחיוך: "יש איזה שיר שהיית רוצה לשיר? אני יכול לעזור לך אם אתה לא בטוח במנגינה".
פניו של האורח אורו; שינוי מדהים. "יש שיר שהייתי רוצה לשיר, אבל אני לא יכול למצוא אותו כאן. מאוד אהבתי את מה ששרנו היום בבית הכנסת. איך קראו לזה? משהו 'דודי' ".
דן כמעט הגיב אוטומטית: "בדרך כלל לא שרים את זה ליד השולחן", אבל אז הוא תפס את עצמו. "אם זה מה שהנער רוצה", הוא חשב, "אז מה הבעיה?" ובקול רם הוא אמר, "אתה מתכוון ל'לְכָה דוֹדִי'. רגע, תן לי להביא לך סידור".
אחרי שהם שרו לכה דודי, חזר הבחור הצעיר לישיבה השקטה שלו, עד שדן שאל אותו, אחרי המרק: "ואיזה שיר עכשיו?"
האורח נראה נבוך, אבל לאחר מעט עידוד הוא אמר בבירור, "אני באמת רוצה לשיר שוב לכה דודי".
דן כבר לא היה כל כך מופתע כשאחרי העוף הוא שאל את האורח שלו מה לשיר עכשיו, והבחור ענה, "לכה דודי". הוא רצה לומר, "בוא נשיר את זה הפעם יותר בשקט, השכנים עלולים לחשוב שיצאתי מדעתי", אבל שמר את זה לעצמו.
בסוף זה כבר היה יותר מדי בשביל דן. "לא היית רוצה לשיר משהו אחר?" הוא הציע בעדינות.
האורח שלו הסמיק והשפיל מבט. "אני פשוט מאוד אוהב את השיר הזה", הוא מילמל. "פשוט יש בו משהו– אני באמת אוהב את השיר הזה". בסוף הם שרו את "השיר" משהו כמו שמונה או תשע פעמים. דן כבר לא היה בטוח – הוא איבד את החשבון.
מחמוד אבן א-שאריף
מאוחר יותר, כשהיה להם זמן לשבת בשקט ולשוחח, דן אמר: "שמתי לב שבקושי היה לנו זמן לשוחח. מאיפה אתה?"
הבעה של כאב עלתה על פני הנער. הוא נעץ עיניים ברצפה ואמר בשקט, "רמאללה".
לבו של דן החסיר פעימה. הוא חשב ששמע את הנער אומר "רמאללה", אבל התעשת במהירות, וקלט שבטח הוא אמר "רַמלֶה". "אה, יש לי שם בן דוד", אמר דן, "מכיר את אפרים וורנר? הוא גר ברחוב הרצל".
הבחור נענע בראשו בעצבות ואמר, "אין יהודים ברמאללה".
לבו של דן דהר. הוא באמת אמר "רמאללה"! מחשבותיו התרוצצו: האם הוא בילה סעודת שבת עם ערבי מרמאללה? רק רגע! תנשום עמוק ותברר את העניינים. הוא ניער את ראשו ואמר לנער, "מצטער, אני קצת מבולבל. ועכשיו, כשאני חושב על זה, אפילו לא שאלתי מה השם המלא שלך. איך בעצם קוראים לך?"
הנער נראה מתלבט לרגע, אולי חושש, ואז זקף את כתפיו ואמר בשקט, "מחמוד אבן א-שאריף".
הוא תלה עיניים במארחו, ונראה עכשיו נפחד באמת. בלי כל ספק הוא ידע בדיוק מה עובר עכשיו בראש של דן. "רגע!" הוא הוסיף במהירות, "אני יהודי. אני פשוט מנסה לברר לאן אני שייך".
דן נאלם דום. מה הוא יכול להגיד?
מחמוד שבר את הדממה בהיסוס: "נולדתי וגדלתי ברמאללה. לימדו אותי לשנוא את המדכאים היהודים שלי, ולהאמין שזאת גבורה להרוג אותם. אבל תמיד היו לי ספיקות. כלומר, לימדו אותנו שעל פי הסונה - המסורת, מאמין אמיתי צריך לרצות עבור חברו את שהוא רוצה עבור עצמו. הייתי יושב וחושב, האם היאהוד הם לא בני אדם? האם אין להם זכות לחיות בדיוק כמו שיש לנו? אם אנחנו אמורים להיות טובים לכולם, איך זה שאף אחד לא כולל בזה את היהודים?
"שאלתי את אבא שלי את השאלות האלה, והוא זרק אותי מהבית. בדיוק ככה, בלי כלום חוץ מהבגדים שעלי. אז החלטתי: אני הולך לברוח ולחיות עם היאהוד, עד שאני אגלה איך הם באמת".
תמונה משפחתית
מחמוד המשיך:
"התגנבתי הביתה באותו הלילה, כדי לקחת את החפצים שלי, ואת התרמיל שלי. אמא שלי תפסה אותי באמצע האריזה. היא נראתה חיוורת ומוטרדת, אבל הייתה שקטה ועדינה אתי, ולאחר כמה זמן היא דובבה אותי. אמרתי לה שאני רוצה ללכת לחיות עם היהודים לכמה זמן ולברר מה הם באמת, ואולי אני אפילו ארצה להתגייר.
היא החווירה יותר ויותר כשאמרתי את כל זה, ואני חשבתי שהיא כועסת, אבל זה לא היה זה. משהו אחר כאב לה, והיא לחשה, 'אתה לא צריך להתגייר. אתה כבר יהודי'.
הייתי המום. הראש שלי התחיל להסתחרר, ולרגע, לא יכולתי לדבר. ואז מלמלתי, 'למה את מתכוונת?'
'על פי היהדות', היא אמרה לי, 'הדת נקבעת על פי האם. אני יהודיה, זאת אומרת שאתה יהודי.'
מעולם לא היה לי שום מושג שאמא שלי יהודיה. אני משער שהיא לא רצתה שאף אחד ידע. היא בטח לא הרגישה טוב עם החיים שלה, בגלל שפתאום היא לחשה, 'אני עשיתי טעות שהתחתנתי עם גבר ערבי. בך, הטעות שלי תתכפר'. אמא שלי תמיד דברה ככה, קצת פואטית. היא הלכה ושלפה כמה מסמכים ישנים ונתנה לי אותם: דברים כמו תעודת הלידה שלי, ותעודת הזהות הישראלית הישנה שלה, כדי שאני אוכל להוכיח שאני יהודי. הם נמצאים אתי כאן, אבל אני לא יודע מה לעשות בהם.
אמא שלי היססה לגבי איזשהו נייר. ואז היא אמרה, 'אתה יכול לקחת גם את זה. זו תמונה ישנה של הסבא והסבתא שלי, כשהם הלכו לחפש קבר של אחד מאבותינו החשובים. הם נסעו צפונה ומצאו את הקבר, ואז צילמו את התמונה הזאת'".
דן הניח את ידו ברכות על כתפו של מחמוד. מחמוד הרים את מבטו, מבוהל ומלא תקווה בעת ובעונה אחת. דן שאל: "התמונה הזאת כאן?"
עיניו של הנער אורו. "בטח! אני תמיד לוקח אותה אתי". הוא הרים את התיק והוציא ממנו מעטפה ישנה ובלויה.
דן הוציא בזהירות את התמונה מהמעטפה, הסיר את משקפיו ועיין בה בקפידה. הדבר הראשון שבו הבחין היה קבוצה משפחתית: משפחה ספרדית של פעם, מראשית המאה.
ואז הוא מיקד את מבטו על הקבר שסביבו הם עמדו. התמונה כמעט נשמטה מידו כשקרא את הכתובת על המצבה. הוא שיפשף את עיניו כדי להיות בטוח. אין ספק: זה היה קבר בבית הקברות העתיק של צפת, והכיתוב גילה שהקבר שייך למקובל הגדול רבי שלמה אלקבץ – מחבר הפיוט "לכה דודי".
קולו של דן רעד מהתרגשות כשהסביר למחמוד את ייחוסו. "הוא היה חבר של האר"י ז"ל, אחד מחכמי התורה האדירים, צדיק, מקובל. ו- מחמוד, האדם הזה, אחד מאבות אבותיך - כתב את השיר הזה ששרנו כל השבת: לכה דודי!"
הפעם היה זה תורו של מחמוד להיאלם דום. דן התאושש ראשון, כשהוא עדיין המום ממה שקרה. הוא הושיט יד רועדת ואמר: "ברוך הבא מחמוד. ועכשיו, מה דעתך לבחור לך שם חדש?"
הערת שוליים: מחמוד שינה את שמו ונרשם לישיבה בירושלים, שם הוא למד בחריצות כדי להשלים את החינוך היהודי שלו. הוא התחתן עם נערה יהודיה והפך למרצה פופולארי, שמגולל את סיפורו הדרמטי. לאחר מכן הוא נאלץ להימלט מישראל, עקב איומים על חייו שהגיעו מבני משפחתו הערבית.
*הובא ברשות מתוך: Monsey, Kiryat Sefer, and Beyond - מאת זאב רוט, הוצאת 'תרגום' 2002. הסיפור אמיתי, השמות שונו.